הסצנה:
הובו, (בטלן מקצועי עם הוויה של פילוסוף מן הזרם האנתרופוסופי*), יושב על ספסל בשדרות ח"ן, ביד שמאל נר וביד ימין קופסת גפרורים, ידיו מושטות קדימה, מביט בכלב בצד השני של השדרה.
כלב, מחרבן ומביט לשמיים, קשור ברצועה לכוסית בלונדינית בת 27.
שדרות ח"ן, שדרה במרכז תל אביב, ע"ש המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.
פרדיננד, פרופסור למתמטיקה, פוסע מכיוון היכל התרבות לכיוונו של הובו.
מחשבות מעמיקות כקולות ברקע.
דיון:
הכלב: נאנח, "מה עוד פעם הביאה לי המטומטמת הזאת, שנתקע לי באמצע"... וממשיך לכרוע.
הכוסית: מחוברת באמצעות חוט לבן לאייפון ולליידי גאגא: לה-לה-לה.
הובו: מחזיק בנרות ובגפרורים, לא זז, עדיין מביט בכלב.
פרדיננד: מגיע לספסל של הובו, מתיישב ללא מילה ומסתכל בעניין רב בכוסית.
מחשבה מעמיקה ראשונה: "יש שופטים בירושלים".
מחשבה מעמיקה שנייה: "מתי יום ירושלים?".
פרדיננד: כ"ח אייר.
הובו: מה אמרת.
פרדיננד: עניתי למחשבה מעמיקה שנייה.
הובו: למה?
פרדיננד: הוא שאל, אני מנומס, זה סוג של הדדיות מחייבת.
הכלב: איזה באסה, זה נראה ממש חרא. (ממשיך לכרוע).
הכוסית: וואלה, הרקולס, הפעם הגזמת.
ליידי גאגא: לה-לה-לה.
מחשבה עמוקה ראשונה: את זה בגין אמר, ביום שבו בית הדין הגבוה לצדק אישר את ההתנחלות בבית אל על יד רמאללה.
מחשבה מעמיקה שנייה: לא נכון, את זה אמר קצב, אחרי שדנציגר ביטל לו את המאסר.
הכלב: חברה, תנו לי לחרבן, דחילק.
הובו: "ב -ח' בטבת תשכ"ח החליטה מועצת הרבנות הראשית "לקבוע את יום כ"ח באייר כיום הודיה לקב"ה על הניסים שקרו באותו יום ועל שחרורה של ירושלים".
הובו: (לאחר אתנחתא), אתה רואה אידיוט, גם אני יכול להגיד דברים סתם כך.
פרדיננד: אני לגמרי רציני, אתה לא שומע?
מחשבה מעמיקה ראשונה: (אחרי כחכוח וקולות של בליעה), "כאשר חברה נאלצת להגביל את חירותו של אדם מסיבה כלשהי...לטובתו או לטובת העניין, חשוב לעשות זאת כמה שפחות, זאת אומרת, ששלילת חירותו נחשבת כדבר שלילי, שיש להימנע ממנו ככל האפשר. יש לעשות זאת בכובד ראש, ורק במידה הנחוצה כדי לשרת מטרה"**.
פרדיננד: שמעת?
הובו: לא, אני שומע רק את ליידי גאגא.
הכלב: (מביט על מה שיצא לו), וואלה, זה היה התירס שהיא נתנה לי אתמול, איזה דפוקה, היא לא יודעת שכלבים לא מסוגלים לעכל תירס, (נותן משיכה ברצועה והצמד יוצא מן הפריים ונהיה כלא היה).
מחשבה מעמיקה שנייה: ומה עם סעיף 73 לפקודת הראיות, מהימנות של עדים בארכה ראשונה. (הלכה מקובלת במשפט הפלילי, שארכת ערעור לא דנה בשאלת מהימנות של עדים, כי אלה לא העידו בפניה, וכל הניואנסים של התנהלות שקרית ואו מהימנות, כלא היו בטקסט שמובא לפניה, א.נ).
הובו: תגיד פרדיננד, אתה באמת חושב שדנציגר קרא את כל החומר לפני ההחלטה. 319 עמודים של הכרעת דין, יותר מ – 300 עמודים של טיעוני ערעור, מאות עמודים של נימוקי גזר הדין, אלפי עמודי פרוטוקול, הרי בן אדם שאין לו חיים, זקוק לכמה שנות קריא כדי לעמוד במשימה.
מחשבה מעמיקה ראשונה: זו אינה שאלה.
מחשבה מעמיקה שנייה: על זה אני לגמרי מסכים אתך.
מחשבה מעמיקה ראשונה: כלומר גם אתה חושב שצריך לקבל העלאה?
מחשבה מעמיקה שניה: וכי מה אני נראה לך?
הובו: העלאה, "שמעלאה", אתם סתם אוכלי חרא, על מה ולמה.
מחשבה מעמיקה ראשונה: על כובד הראש.
מחשבה מעמיקה שנייה: מה אמרת?
פרדיננד: אני מכיר את הכוסית הזאת.
הובו: מאיפה?
פרדיננד: מן האוניברסיטה.
הובו: סטודנטית שלך?
פרדיננד: לא בדיוק, נדמה לי שהיא עוזרת הוראה בפקולטה.
מחשבה מעמיקה ראשונה: כמה בן אדם מסוגל לקרוא בשעה?
פרדיננד: בן אדם ממוצע או משפטן?
מחשבה מעמיקה שנייה: מה ההבדל?
פרדיננד: שאצל משפאן אין אפשרות בדיקה.
מחשבה מעמיקה ראשונה: למה?
פרדיננד: כי להוציא מילה של אמת ממשפטן זה כמו להוציא מים מסלע.
מחשבה מעמיקה שנייה: אבל זה כבר נעשה.
פרדיננד: יש לך הוכחה?
הובו: ספר שמות פרק י"ז פסוקים א' עד ח'.
מחשבה מעמיקה ראשונה: ומשה נענש על כך: "על חרדה זו ועל פגם זה במידת הביטחון בה' – נענש משה: "יען לא האמנתם בי להקדישני". האמונה והבטחון, יש בכוחם להוציא מים חיים אפילו מן הסלע החזק ביותר - ע"י דיבור. האמונה בסגולת ישראל הגנוזה בלב כל יהודי, יש בכוחה להזיל מים של קדושה אפילו מלב האבן הקשוח ביותר; לא במכות ולא במקלות, כי אם בדיבורי נועם". (הרב עזריאל אריאל, אתר ערוץ 7).
הובו: נענש על מה, על השקר או על זה שהרווה את צימאונם של בני ישראל בדרך לגדה המערבית.
מחשבה מעמיקה שנייה: הוא לא הכה על סלע סתם, אלא על "הסלע".
הובו: מה ההבדל בין סלע סתם ל"הסלע"?
מחשבה מעמיקה שנייה: מוחמד רכב על חמור כל הדרך ממכה לירושלים, עד שמצא את ה"סלע", ומשם התעופף והתחבר לאללה.
הובו: אני לא מבין את הערבים, הרי היה את המנחת שנוסה כבר בהצלחה במוחרקה, למה לבחור בחורבות בית המקדש של היהודים דווקא.
פרדיננד: במוחרקה זה מתאים לכרכרות, מוחמד היה סולו.
הובו: ומה עשה עם החמור?
מחשבה מעמיקה ראשונה: הוא נשאר בא"י ועבר מטמורפוזה.
הובו: למה?
מחשבה מעמיקה ראשונה: יש מחלוקת, חלק אומרים שהם פלסטינים וחלק שהם יהודים ויש שאומרים שגם זה וגם זה.
הובו: חכמים גדולים הקולות האלה.
פרדיננד: אמרתי לך קודם.
הובו מושיט את הנר לפרדיננד, זה אוחז אתו ביד ימין, והובו מדליק אותו.
קול ראשון ושני ביחד במקהלה:
תגר
על כל מעצור ומיצר
אם תעל או תרד
בלהב המרד
שא אש להצית – אין דבר
כי שקט הוא רפש
הפקר דם ונפש
למען ההוד הנסתר
למות או לכבש את ההר –
יודפת, מסדה, בית"ר.
הכלב מירכתי הבמה: בדם ובאש נפדה את חירותנו.
הכוסית: שתוק הרקולס, אתה לא רואה שאני מנסה להתרכז.
לידי גאגא: לה-לה-לה.
***
הקב"ה: נענה למבטי התחינה של הכלב מן הפתיחה: מוריד גשם וברד כאות אזהרה.
באותו ערב דני רופ: נער מזג האוויר, מערוץ 10, זה קרה גם בשנת 1953, אבל אז כולם חשבו שזו ברכה.
נ.ב – ומה המסקנה:
1 – כל עוד אידיוטים עם המנון כזה מנהלים את המדינה, (ושרים אותו עם דמעות בעיניים), לנו, שרוצים רק לחיות, אין שמץ של תקווה.
2 – בית משפט עליון הוא לא חזות הכל, וזה כך כבר ימים ימימה.
3 – חמור עם חליפה הוא רק חמור עם חליפה.
4 – אין איפה ואיפה, ולזה אין נפקא מינה. (חוץ מאשר לבוזגלו***).
5 – לפעמים קשה להבין שופטים עליונים שלכאורה עשו עסקים עם חשוד בפלילים ומונו בכל זאת.
6 – ולמי שרוצה לדעת באמת, בגרסה הוליוודית, פרדיננד מזיין את הכוסית, נולד להם ילד, (הובו השושבין), והכלב מת בנסיבות טרגיות מזריקת רעל, אחרי שהופקר על ידי אשתו של פרדיננד בצער בעלי חיים, כי מי רוצה כלב שיש לו הערות פילוסופיות על דה ועל הא, ולא מסתפק בלהיות כלב ואו פלסטיני ללא מולדת נניח.
וסתם לידיעת הציבור בסדום ועמורה:
ביום ירושלים מותר לעשות רעש ללא הגבלה, כל הלילה. (תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג-, 3,(ב),(4) , כמו ביום העצמאות, פורים וכל לילה אחר, שכן כבר מזמן אין חוק ומשטרה, חוץ מי ברשימת עובדי המדינה שמקבלים משכורות מן המיסים שלנו).
*זרם בפילוסופיה המודרנית, שמטיפה לחזרה לרוחניות.
**מאמר אקדמי בנושאי משפט ב - WEB ללא זיהוי הכותב, אבל טקסט מתאים, אז שיהיה ושגוגל יחשבו גם על הפרט הזה, של זיהוי כותבים, שמן הסתם חשוב לכמה.
***מבחן בוזגלו, הלכה משפטית שקשורה לשוויון הכל בפני החוק, אינו רלוונטי במקום הזה, מיושם במקרה של קצב, שהוא פעם בוזגלו ופעם ההיפך ממנו, כמו שבוב ספונג' אינו סתם הומו.
כותב, מבקר ומייחל.
